ברשומה בבלוג של ברונוון ופראנס סטינה, הם עוסקים בנושא עצימת העיניים בזמן כיוונון/חניכה. טענתם היא שתהליך הכיוונון הוא ממילא לא רק תהליך טכני אלא גם עבודה פנימית של המורה כך שאין כל חשיבות אם התלמידים ישארו בעיניים פקוחות בזמן הכיוונון ויצפו במורה.

לצפיה ברשומה המלאה,
http://www.amazon.com/gp/blog/post/PLNK2G5T9OCURWOQE (אנגלית).

הגבתי לרשומה בבלוג שלהם ואוסיף גם כאן את דעתי.

מאחר ותלמידי רייקי שאינם מאסטרים אינם מודעים לתהליכים אותם עובר המאסטר בתקופת הכשרתו, ולעבודה הפנימית אותה הוא עושה, הם עשויים לחשוב שאם הם יודעים את תנועות הכיוונון, הם יכולים להעביר אותם לאחרים.

כמו שכתבו ברשומה המקורית, מרבית תהליך הכיוונון מתרחש בתודעת המורה ואינו גלוי, וזו בדיוק הסיבה מדוע כדאי למנוע מהתלמידים לצפות בצד הטכני.

מבחינתי, אני מעדיף לשמור "סודות" מפני התלמידים עד למועד בו הם מוכנים לקבל אותם.

אחת הטכניקות שלמדתי במסגרת לימודי רייקי 1 שלי, ואשר מצאה חן בעיני עד כדי כך שאני מלמד אותה במסגרת סדנאות רייקי שאני מעביר ואף פירסמתי באתר האינטרנט שלי היא טכניקה הנקראת קופסת הכוונות של רייקי, או בקיצור, קופסת רייקי.

כדאי לקרוא לפני שממשיכים.

כשאני מלמד את הטכניקה במסגרת הסדנה, אני מציג לתלמידים את הקופסה האישית שלי, ואף פותח אותה על מנת להראות להם שהיא מלאה בפתקים כמעט עד אפס מקום.

פעם אחת הציג לי אחד התלמידים שאלה:

"אני מבין שהקופסה היא בסך הכל כלי שמיועד ללמד אותנו לרכז את התודעה בנושא מסויים…"

"נכון", עניתי.

"אני מבין גם", המשיך, "שאתה, כמורה, לא זקוק לכלים כאלו מכיוון שלמדת כבר לרכז את התודעה ללא כלים."

"שוב נכון", עניתי.

"אז למה", שאל, "יש לך קופסה משלך?"

"קודם כל, כל הכבוד על השאלה", אמרתי, והמשכתי:

"מנסיוני, כאשר אני מלמד, אני חייב להסביר את הדברים ברמה של התלמיד המתחיל ולא ברמה שבה אני נמצא. אם אלמד את הטכניקה ואומר שבעצמי אני לא משתמש בה בגלל שאינני זקוק לה יותר, התלמידים עלולים לחשוב שאם אני יכול אז גם הם יכולים. זה נכון, אבל לא בהתחלה. אני מחזיק קופסה פשוט בשביל לשכנע את התלמידים לנסות ולתרגל את ריכוז התודעה באמצעות הקופסה."

עוד אני מדבר, פתחתי את הקופסה שלי ופרסתי בפניו את הפתקים.

כולם ריקים…

באתר האינטרנט שלי יש מאמר שמתייחס לנושא הצורך בקבלת רשות בעת שליחת רייקי מרחוק.

כדאי לקרוא לפני שממשיכים: http://www.rudy.org.il/Permission.cfm.

בתגובה למאמר כתבה מאסטרית צעירה שניתן לקבל אישור או דחייה על ידי תקשור עם האני הגבוה של המטופל ואף תיארה את התהליך.

מבחינתי זוהי הוספת חטא על פשע… לא מספיק שהאגו שלי מנופח מזה שאני יכול לשלוח רייקי מרחוק ולשלוט בגורלו של אדם, עכשיו האגו שלי גם יכול לתת לי תשובות ממקורות שאי אפשר לאמת אותם. תקשור הוא נושא סובייקטיבי בו כל אחד מקבל את התשובות המתאימות עבורו בלבד.

מצד שני, ממילא רייקי היא אנרגיה שלוקחים ולא אנרגיה שנותנים והמטפל הוא רק ערוץ שדרכו לוקח המטופל את האנרגיה. אם כך, הרי שמטופל שאינו מודע לשליחת הרייקי מרחוק לא יקח מהאנרגיה.

מצד שלישי, יש טכניקות ספציפיות ש"דוחפות" אנרגיית רייקי אל המטופל על מנת לפתוח חסימות מבלי שהמטופל צריך "לשאוב" אנרגיה מהמטפל.

מצד רביעי, כאשר יש שלושה צדדים כאלו, מה נכון?

תוך כדי שאני מטייל וקורא הודעות בפורומי הרייקי השונים, אני נתקל בהודעות של מורים לרייקי, בהן הם מפציצים בהצהרות שבאמת מתאימות לאנשים ברמתם.

"אין צורך להשתמש בסמלים – הם רק גלגלי עזר".

"צריך רק להביע כוונה – אין צורך להניח ידיים במקום מסויים"

"לא צריך מוסיקה עם גונג כל 3 דקות – במקום זה כדאי לטפל בשקט, להתרכז בטיפול"

"לא צריך להשתמש בטכניקה זו או אחרת – פשוט "מתחברים" ועושים את העבודה"

ועוד ועוד…

במרבית המקרים, הצהרות מסוג זה נכונות, אך הן מתאימות יותר לבעלי נסיון, למאסטרים ולמטפלים ותיקים. התלמידים המתחילים, אלו שלא צברו נסיון מספיק, אלו שלא פיתחו עדיין את היכולות האישיות שלהם, צריכים את ה"חוקים" והטכניקות על מנת שלא להעסיק את עצמם בשאלות של "האם אני עושה נכון?".

כאשר מורה לרייקי מלמד, עליו לזכור שהתלמידים לא נמצאים (מבחינת ההתפתחות האישית) במקום שבו המורה נמצא אלא במקום בו אותו מורה היה בתחילת דרכו.

זו הסיבה מדוע על מורה לרייקי לשמור על תכני הלימוד פשוטים, לא מורכבים מדי, קלים לתרגול. לאחוז ביד התלמיד ולהוביל אותו מתחילת הדרך ולא להנחית אותו באמצע המסלול ללא יכולת להבין את ההתחלה.

מטפלי רייקי רבים למדו בסדנת רייקי 2 שיש לצייר את שלושת סמלי הרייקי על הידיים ולטפל בעזרת האנרגיה המשותפת שלהם. חלקם, שלמדו גם שיטות נוספות כגון קארונה רייקי®, מוסיפים עוד 8 סמלי טיפול על פי העיקרון של לא-מועיל-לא-מזיק (למל"מ).

אין כל בעיה לפעול כך אבל הבה ונחשוב מעט על הנושא.

ראשית, אין לנו סיכוי להכיר את האנרגיה של כל אחד מהסמלים בנפרד. דבר שנראה אולי מיותר אך חישבו – אם הייתם מכירים כל אחת מהאנרגיות בנפרד, הייתם יכולים להתאים את הטיפול למטופל.

שנית, אתם יוצרים אנרגיה חדשה!

כאשר אנחנו מערבבים סמלים, הדבר דומה לערבוב צבעים, שגם לכל אחד מהם יש תדר שונה. ערבוב של שני צבעים תמיד יצור צבע חדש. למשל, ערבוב של צבע כחול ושל צבע צהוב יצור צבע ירוק, אותו לא ניתן לפרק שוב למרכיביו.

שלישית, רוחב הפס שלנו מוגבל!

הכוונה היא לרוחב הערוץ דרכו אנחנו מעבירים את אנרגיית הרייקי. רוחבו של ערוץ זה והנקיון שלו תלויים במידת התרגול של המתרגל. ככל שהמתרגל עובד עם אנרגיית הרייקי, כך הערוץ מתרחב ונותר נקי, מה שמאפשר לאנרגיה לזרום ללא הפרעה.

ונניח שהמטופל שלנו זקוק לאנרגיה ספציפית מאוד – דבר שאנחנו יכולים להרגיש או לדעת באמצעות שימוש בטכניקות יפניות שונות כגון ביוסן או רייג`י. אם נשתמש בכל הסמלים שבידנו, אנחנו מגבילים את כמות האנרגיה הספציפית היות ו"רוחב הפס" נחלק בין האנרגיות השונות שמפעילים הסמלים.

אם אשתמש רק בסמל הספציפי, המטופל יקבל כמות גדולה יותר של אנרגיה לה הוא זקוק והערוץ האנרגטי לא "יתבזבז" על אנרגיות שאינן דרושות ברגע זה.

שלא תבינו אותי לא נכון – "סנדביצ`ים" של סמלים עובדים, אבל שימוש בסמל אחד בכל פעם, זה הדרוש למטופל באותו רגע, יכול להיות ממוקד יותר ולהביא לאיזון מהיר יותר.

הכותרת של הרשומה כבר מרמזת על כך שיש יותר מדעה אחת לגבי אם וכמה זמן להמתין בין לימודי שלבי הרייקי.

ישנם מורים שדורשים זמן מינימלי של 3 חודשים, יש הדורשים 6 חודשים, יש הדורשים כמות מסויימת של טיפולים ועוד. לפני קיום התנאים הללו הם פשוט לא מסכימים לקבל את התלמיד ללימודי השלב הבא.

מורים אחרים טוענים שהאנושות היום מתקדמת יותר מאשר בתקופתו של אוסואי ולכן אין כלל צורך להמתין – ניתן אפילו ללמוד את שני שלבי הרייקי הראשונים ביחד, בסדנה אחת.

אנחנו יודעים היום שכאשר אוסואי לימד, היה הלימוד מותאם אישית לתלמיד וכל אחד התקדם בקצב המתאים לו. תלמידים היו באים לאוסואי, מקבלים משימה או תרגיל אותו היו מבצעים בבית ורק כאשר הגיעו לרמה נדרשת, היו חוזרים לאוסואי על מנת לקבל את המשימה הבאה. כל תלמיד התקדם בקצב שלו.

כאשר הייאשי וקציני הצי באו ללמוד אצל אוסואי, הותאם הלימוד עבורם והם קיבלו את הידע בצורה מרוכזת, ללא צורך רב בתרגול. בעת לימוד השיטה היה דגש רב על טיפולים, לפי דרישת הייאשי והקצינים, ולפיכך ניתן היה לדלג על רוב הלימודים הרוחניים.

כאשר הייאשי לימד, הוא ערך סדנאות הכוללות את שתי הדרגות הראשונות בחמישה מפגשים יומיים רצופים בני כשעה וחצי כל מפגש.

טקאטה אמנם הפרידה את לימודי הדרגה הראשונה מלימודי הדרגה השניה אך תלמידיה טוענים שלא תמיד דרשה להמתין בין השלבים.

אגב, אחרי לימוד השלב הראשון טקאטה לא נהגה להעניק תעודה. רק אם התלמיד המשיך לדרגה השניה הוא היה מקבל גם את התעודה של הדרגה הראשונה.

באופן אישי אני מעדיף לעשות הפרדה בין השלבים אך אינני מחייב המתנה בין שלב אחד למשנהו. אם התלמיד מרגיש מוכן, אני מאפשר לו להמשיך ללמוד את הדרגה השניה ברצף לאחר לימודי הדרגה הראשונה.

לכל אדם יש את מסלול ההתפתחות האישי שלו ואני מרגיש שמצד אחד אינני יכול לעכב מישהו שלהוט להמשיך ומצד שני אל לי להאיץ בו.

ההתקדמות במסלול היא אישית ונעשית על פי החלטת התלמיד בלבד.

אנחנו שומעים במקומות רבים את המילים רייקי מסורתי. למה בעצם מתכוונים במילים אלו?

במערב נהוג לכנות את זרם הרייקי שהגיע דרך הגב` טקאטה בשם רייקי מסורתי ולאחרונה, לאחר שנחשף ידע נוסף מיפן, נהוג לכנותו גם בשם רייקי מערבי.

אחד הזרמים שהגיעו מיפן נקרא רייקי יפני מסורתי והוא מסומן באותיות TJR (Traditional Japanese Reiki).

אז כשאומרים רייקי מסורתי – למה מתכוונים?

אז זהו, שצריך להגיד כי זה לא ממש ברור.

צריך להגיד אם מתכוונים לרייקי מערבי מסורתי, זה של טקאטה, או לרייקי יפני מסורתי, זה שהגיע אלינו מיפן…

מרבית המורים בישראל מלמדים רייקי מערבי מסורתי. בודדים משלבים טכניקות וידע יפני בסדנאות שלהם, יש המלמדים סדנאות של רייקי יפני מקורי או רייקי יפני מודרני ולפי מיטב ידיעתי, אין כלל בארץ מורים לשיטת הרייקי היפני המסורתי (TJR).

… כדאי לשאול את המורה …

כשאני מלמד סדנאות רייקי, אני מבקש מתלמידי לערוך טיפול עצמי מלא בעשרים ואחד הימים שלאחר הסדנה ברציפות. כששואלים למה עשרים ואחד יום אני מסביר שזהו פרק הזמן הנדרש על מנת שתהליך הניקוי, שמתחיל עם החיבור לאנרגיית הרייקי, יסתיים, ושכדאי ללוות את התהליך בטיפול עצמי לצורך תמיכה בו ועל מנת להקל על תופעות הלוואי שלו.

למעשה, עשרים ואחד הימים נועדו על מנת להרגיל את התלמידים לטיפול העצמי ועל מנת לנסות להטמיע אותו בחייהם.

מדי פעם אני נוטל ספר מהספריה שלי, פותח אותו במקום אקראי וקורא קצת. אתמול זה היה הנזיר שמכר את הפרארי שלו* והמקום היה עמוד 88…

"… כדי שהתנהגות חדשה תיהפך להרגל צריך לבצע את הפעילות החדשה במשך עשרים ואחד ימים ברציפות."

המשכתי לקרוא והגעתי להסבר מעניין:

"… התקבעות ההרגל החדש מסתיימת בדרך כלל בתוך עשרים ואחד יום, הזמן שנדרש ליצור מסלול עצבי חדש בגוף. … כשאתה משלב פעילות כלשהי בשגרה היומיומית שלך ועושה אותה בכל יום באותה שעה ובאותו אופן, בתוך זמן קצר היא נהפכת להרגל. … אם תתמיד במשימה שלך במשך עשרים ואחד ימים, ובכל יום תבצע את הפעילות החדשה באותה שעה, היא תשתלב בשגרה שלך. בתוך זמן קצר תבצע את ההרגל החדש – מדיטציה, קימה בשעה מוקדמת או קריאה במשך שעה בכל יום – באותה קלות שאתה מצחצח את השיניים."

הנה תשובה שיכולה להניח את דעת התלמידים לגבי שאלת עשרים ואחד הימים… ובכלל, הספר עצמו מומלץ לקריאה…

*הנזיר שמכר את הפרארי שלו מאת רובין ס` שארמה בהוצאת כתר.

לאחרונה רבו מקומות המדגישים את הפן המעשי בלימוד הרייקי ומספקים את הצד התיאורתי בחוברת קריאה ללימוד עצמי. מקומות אלו טוענים שאמנם חשוב לדעת את התיאוריה אך הצד המעשי הוא זה שמעניין אותנו ולכן הוא חשוב יותר.

הצד התיאורתי או העיוני בלימוד הרייקי הוא חשוב ביותר היות והוא מביא להבנה של האנרגיה ושל תהליך הריפוי האנרגטי. ללא הבנה זו, התשוקה לתרגול ולטיפול דועכת במהירות. ללא הבנה אין מניע להמשיך ולתרגל.

מקדש יפני

בלימודי הבודהיזם ישנם שלושה שלבים – הראשון הוא שמיעה, השני – הבנה והשלישי – מדיטציה.

שמיעה – זהו שלב הלימוד. זהו השלב בו אנחנו מקשיבים למורים שלנו, קוראים טקסטים עתיקים ומשננים עקרונות עד שהם זורמים בדמנו.

הבנה – זהו שלב הניתוח ההגיוני של מה שלמדנו. בשלב זה אנחנו בודקים את מה שלמדנו ומגיעים למצב בו הידע כל כך טבוע בנו ואנחנו מבינים אותו עד תומו עד שאין אדם שיוכל לומר לנו דברים אחרים ולהניא אותנו מדרכנו.

מדיטציה – זהו שלב התרגול. זהו השלב שבו אנחנו לוקחים את כל מה שלמדנו ומיישמים אותו על עצמנו. תרגול שכזה יכול לבוא רק מתוך הבנה שלמה של נושא הלימוד.

שורשיו של הרייקי טמונים עמוק בבודהיזם ואכן, כאשר אוסואי לימד רייקי ביפן בתחילת המאה הקודמת, הוא שם דגש על הלימוד התיאורתי ועל העבודה הרוחנית יותר מאשר על התרגול והטיפול.

תלמיד רייקי שלומד את טכניקות הטיפול ללא הרקע העיוני/תיאורתי, סופו שיפסיק את תרגול הרייקי מוקדם מאוד ולעיתים אף ירגיש שהרייקי לא תרם מאומה לחייו, וחבל…